חיפוש באתר

ג'ודו

ג'ודו (ביפנית: ג'ו - רכה, דו - דרך) היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. אדם המת

אמן בג'ודו נקרא ג'ודוקא. הג'ודוקא הראשון במערב שהביא את האמנות לאירופה (צרפת) ואחר כך לישראל הוא ד"ר משה פלדנקרייז, המדען שפיתח את שיטת פלדנקרייז לשכלול היכולת התנועתית.
רקע
בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אבל חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום. ג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. לשם כך קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'ו ג'וטסו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים, ובריחים על הרגליים), שיכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.
הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.
מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן.